#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	רכה. כיון שמדינא כשאומרת טמאה אני לך נאסרת על בעלה, כיצד יכלו חכמים להתירה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר? 	"כתב הר""ן שיש מי שתירץ דאע""ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה. והר""ן תירץ שכל שאמרה לבעלה טמאה אני לך הפקיעו חכמים קידושיה מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש""ה מותרת לבעלה. ולפ""ז מותרת לבעלה הכהן דווקא באמרה לכשר נבעלתי אבל לא באומרת נבעלתי לפסול. ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני, דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקנו במשנה ראשונה להאמינה, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא."	נדרים צ:		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	רכו. הבא ראיה אם יש לאשת כהן שנאנסה כתובה ומדוע הדין כן? 	ממשנתנו האומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה. במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון אין לה כתובה ואי באונס לא נאסרת על בעלה. ואלא באשת כהן, ואי ברצון הרי לא גרעה מאשת ישראל אלא באונס וקתני שיש לה כתובה. שיכולה לומר לו אני ראויה לישראל ונסתחפה שדך, שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו.	נדרים צ: - צא. 		
